<h1>פירוש רבינו יצחק אבן גיאת</h1>
<h2>דף טז:</h2>
א"ל ר' ירמיה ברי לא כל מעשה ב"ד שוין. פירוש לא כל מעשה ב"ד שוין בחזרה. אלא שהוחזק כפרן, פירוש שהוחזק הלוה כפרן ולפיכך יחזיר. אמר רב נחמן אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי וכו', פירוש ראובן שתבע שמעון במנה בב"ד, פירוש בלא שטר, וחייבוהו ב"ד (כדי) לשלם, ופסקו דינו ואמרו לשמעון צא תן לו, ויצא עמו ואחר כך חזרו, ראובן אמר לא גביתי, ושמעון אמר פרעתי, נאמן שמעון ופטור מלשלם. וכן אם בא ראובן אחרי יציאתו מבית דין ואמר כתבו לי פסק דין ששמעון חייב לי, לא כתבינן, דחיישינן שמא ביציאתו פרעו. אבל אם לא פסק ב"ד אלא אמרו חייב אתה, ויצא וחזר ואמר פרעתי אינו נאמן, דאין דרך בני אדם לפרוע אלא (אחר) לאחר גמר דין הואיל והתחילו בו.
<h2>דף כג.</h2>
הוה ליה מסקנא דמציאה, המוצא דבר שאין בו סימן ברשות הרבים בין דרך נפילה בין דרך הנחה הרי אלו שלו. ברשות היחיד, דרך נפילה הרי אלו שלו, דרך הנחה נוטל ומכריז. דבר שיש בו סימן בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים בין דרך נפילה בין דרך הנחה נוטל ומכריז. וברוב ישראל, אבל ברוב גוים הרי אלו שלו, אפילו בא ישראל ונתן סימניה. ואם בא לצאת ידי שמים ולשמור ארחות צדיקים, בא ישראל ונתן סימניה מחזירה לו, וכמעשה דאבוה דשמואל. רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, פירוש סוק אל הראסין, שרובו גוים. בא ישראל ונתן סימניה מהו, א"ל חייב להחזיר. א"ל תרתי, בתימה, כלומר בתחילה הורית דבר ואחר כך אחר. אמר ליה לפנים משורת הדין, פירוש שוקא דגלדאי, סוק אל גלאדין, דכתיב [איוב ט"ז] שק תפרתי עלי גלדי. ואמרי לה שוקא דרבנן, פירוש שוק שהיו רבנן מוכרין בו חפציהם. פירוש אחר, שוקא דרבנן, שוק הרצענין, שהיו מלבישין הגויות נעליהן ברגליהן, ולא היו מביטין לראות פניהם, והיו קורין אותן רבנן.
<h2>דף כג:</h2>
בפוריא, פיוס בשעת תשמיש, שיש לו לפייס ולומר כך וכך מלבושין ותכשיטין אני קונה לך, אע"פ שאינו עומד בהן. וכי משנה בדיבורו אין בו משום למדו לשונם דבר שקר. ובעירובין פרק המוציא [ק' ע"ב] א"ר חייא ומעוף השמים יחכמנו, זה תרנגול שמפייס ואחר כך בועל. א"ר יוחנן אלמלא ניתנה תורה לישראל למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול, שמפייס ואחר כך בועל.
<h2>דף כה:</h2>
מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו, ואע"ג דלית ליה סימנא בגויה, כיון דודאי אצנועי אצנעיה מריה התם, לא יגע בו. והנחה דאמרינן בעלמא נוטל ומכריז, בשהניחן שם ושכח, הילכך חייב להכריז. והנחה דהכא לדעת היא, ומשום הכי לא יגע בו, ובאשפה שאינה עשויה ליפנות. אבל באשפה [שאינה] (ה)עשויה ליפנות ונמלך עליה לפנותה ומצא כלי טמון בתוכה נוטל ומכריז. אבל באשפה העשויה ליפנות אבדה מדעת היא והרי היא שלו. ומינה, טעמא דנפל בחלא דמייאש, הא נפל בארעא דלא מייאש מיחייב לאהדוריה.
<h2>דף כח:</h2>
[אמר רבה בר רב הונא מסתברא לא מייתי איניש חובתא לנפשיה]. שמע מינה לא טרח איניש ומייתי חובה לנפשיה. ושמע מינה דכי משיילינן לסהדי לאו מידי דמזכי ליה לבר דינא משיילינן בהו, שמא נמצאת כמטעימן דברי זכות, אלא איפכא משיילינן להו. ושמע מינה נמי דטעמא דלא אייתי איניש חובה לנפשיה, הוא דכי הדרי בהו עדים בבי דינא מקבלינן מינייהו. הא לאו הכי לא מצו למיהדר בהו.
<h2>דף כט:</h2>
[והני כמעות אבדה דמו] שמע מינה מעות אבדה או מעות של יתומים הרי זה לא יגע בהן. ושמע מינה מעות אבדה כשומר שכר הוי עלייהו כרב יוסף, ואינו חייב באונסין דלא שרו להו לאישתמושי בהו. ומעות יתומים כשומר חנם הוי עלייהו.
<h2>דף לא:</h2>
תנא כפועל בטל וכו', פירוש, כגון שהיה חייט מתעסק במלאכתו, והניחה והלך והשיב את האבדה, ונשתהה בהשבתה שיעור תפירת בגד ששכרו סלע, אין אומרים יתן לו סלע שהפסיד על עצמו. אלא רואין כמה הוא רוצה ליטול בשעה שאין לו מה יתפור. וכגון שבא אדם ואמר לו, הרי אתה בטל ממלאכתך, כמה תיטול בתפירת בגד זה. ומה שמתשער שהוא נוטל הימנו נותנין. וטעמא מאי דהשבת אבדה מצוה היא. ואם אתה נותן לו כמתעסק במלאכתו מה מקום למצוה זו. הילכך אתה נותן לו כפועל בטל מאותה מלאכה. והני מילי בשלא התנה בפני ב"ד. אבל התנה בפני ב"ד על שכרו נותן לו לפי תנאו.
<h2>דף לד:</h2>
[או דילמא ל"ש וקניא]. קיימא לן דתיקו דממונא לקולא, חומרא לתובע וקולא לנתבע. ובדהוה תפיס בידא דחד מינייהו, דהוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה. וכיון דאין לו ראיה מוקמינן לה בידא דנתבע היכא דקאים. ואי לא תפסיה חד מינייהו הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין.
<h2>דף לו.</h2>
ואביי משוי לטעמא משום דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ויש לידע שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר הלכה היא. ורבא לא מדחא דחי ליה להאי טעמא לגמרי, אלא ה"ק כל היכא דמחויב שבועה הוא מצי אמר ליה אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה. וכמה דלא אפשר ליה לאשתבועי הוי ליה מחויב שבועה שאין יכול לישבע וחייב לשלם. אבל היכא דלא בר שבועה הוא, והיכי דמי כגון דאיכא עדים דהך שומר שני שימר כדרך השומרים, איסתלק ליה האי טעמא לגמרי, ופטור הוא, אלא יכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. מיהו לאביי בין היכא דמחויב שבועה בין היכא דפטור משבועה חייב לשלם, דהיינו טעמיה דמחויב ליה משום דיכול לומר לו אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ורבא אמר לך, כי אמרינן חייב לשלם, היכא דמחויב שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע חייב לשלם. אבל היכא דפטור משבועה אינו חייב לשלם. ואע"ג דאיכא למימר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, לא אלים כוחו לחיוביה לשלם. ואע"ג דקיימא לן דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר לא הויא כפשיעה, דלגבי פרה מיהא לא הויא פשיעותא.
<h2>דף לז.</h2>
[אמר לשנים גזלתי את אחד מכם מנה וכו']. אוקימנא למשנתינו בשמא ושמא דתני ר' חייא זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע. ובבא לצאת ידי שמים דקתני שהודה מפי עצמו. דמדינא לא מפקינן ממונא מספיקא, אלא מוקמינן ליה בחזקת מריה. אבל אם היו תובעין אותו וכל אחד ואחד אומר אותי גזל והוא אינו יודע מאיזה מהן גזלה, דהכא ברי ושמא הוא, לר' טרפון מניח גזילה ביניהן ומסתלק, לר' עקיבא עד שישלם גזילה לכאו"א. ופריק רבא, האי דקתני רישא נותן לזה מנה ולזה מנה וכו', פירוש, משום דנעשה כמי שהפקידו אצלו בשתי כריכות, דהוה ליה למידק לומר כיון דחד הוא דאפקיד גביה הוה ליה למידק ולמיקם עילויה עד דמהדרה ניהליה. ומיגו דלא דק איהו אפסיד נפשיה, ומיחייב לשלומי לכל חד וחד, ונעשה כשנים שהפקידו אצלו זה שלא בפני זה ופשע, ולא ידע הי ניהו פקדון דמר ופיקדון דמר, דמיחייב לשלומי לכל חד וחד מאתים דיליה, דהויא לה פשיעה, וכל חד מינייהו שקיל בשבועה.
<h2>דף לח.</h2>
[המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין ה"ז לא יגע בהן]. והני מילי בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים. אבל בפקדון שבעליו כאן לא יגע בהן ואפילו יתר מכדי חסרונן, דאבדה מדעת בעלים היא. ופחות מכדי חסרונן נמי לא יגע בהן, ואפילו אין הבעלים כאן, מאי טעמא רוצה אדם בקב שלו מתשעת קבין של חבירו. ת"ר המפקיד אצל חבירו פירות והרקיבו וכו', אוקימנה שהרקיבו הפירות בכדי חסרונן ויין שהחמיץ ושמן שהבאיש ודבש שהדביש, אע"ג דיתר מכדי חסרונן הוא, הפסידא דידהו כיון דקם קם ולא נוסף הפסדייהו. ולא דמו לפירות שהרקיבו דהפסדן מוסיף בכל שעה ושעה. אבל הפסדן של אלו אינו נוסף. זהו טעמו של רבי מאיר. ומשום הכי לא יגע בהן. וחכמים אומרים עושין תקנה בשביל קנקניהן, שאם ישתיירו בהן מפסידין אותן, ואע"פ שהפסד מועט הוא חוששין. וכשאנו יורדין לעומק שמועה ומדקדקין אחר סודה, אנו מוצאים דחכמים דברייתא ורבי מאיר לא נחלקו בפירות שהרקיבו בכדי חסרונן שלא יגע בהן וביתר מחסרונן שמוכרין בבית דין. וכי נחלקו ביין ושמן ודבש בלבד. ומשום הפסד הקנקנים נגעו בה, דר"מ סבר אין אנו חוששין להפסדן דהפסד מועט הוא, ורבנן סברי חוששין. תדע דהכי הוא, מדקאמרי רבנן עושה להן תקנה, ומאי תקנה, לקנקנים, אלמא במה שצריך תקנה עסקי רבנן ופליגי עליה דר"מ בלבד. ואמרינן במאי קא מיפלגי ר"מ ורבנן, ר"מ סבר להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו, פירוש להפסד הפירות שהוא מרובה אנו חוששין, אבל להפסד הקנקנים דמועט הוא אין אנו חוששין. והיין והשמן והדבש מכיון שהפסידו עמד הפסדן ואינו נוסף. ורבנן סברי להפסד מועט נמי חששו. מדקאמרי נמי, אלמא בהפסד מרובה כר"מ סברי וחוששין עוד להפסד הקנקן דהיינו מועט. וכיון דהכי היא עיקר חלוקתן נמצאת חלוקת הברייתא לא כחלוקת המשנה, והדא טעמה לחוד והדא טעמה לחוד, מתניתין בפירות וברייתא ביין ושמן ודבש. ובין ר"מ ובין רבנן סברי דפירות שהרקיבו יתר מחסרונן מוכרן, וכרבנן דמתניתין דפסיקא הילכתא כותייהו. וכיון שכן הוה ליה רבי מאיר יחיד ורבנן רבים, ואין הלכה כיחיד במקום רבים.
<h2>דף מ:</h2>
[הא דיהיב ליה זוזי בתשרי]. (ללמתקדמין) [למקדימין] מנהג השמן החדש לימכר בתשרי ובשעה שהוא מצוי ונמכר לכתחילה המדה גדולה, שמתוך שהוא מרובה ומצוי משפיעין את המדה ומרבין אותה. הילכך אם נתן לו זוזים בתשרי על שמן ובא בניסן לקבלו ממנו כמדת תשרי, מקבל עליו הפקטים, שדרך השמן בתשרי שהעכר מעורב בו, שעדיין לא שקטו שמריו. והיינו דתנא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים. ולוקח מקבל פקטים. אבל אם בא לקנות ממנו בניסן, שהשמן צלול ושוקט על שמריו, ובא ליטול ממנו כמדת ניסן ובשעת ניסן, אינו מקבל פקטין, דודאי לא קנה ממנו אלא שמן צלול.
<h2>דף מב.</h2>
[המפקיד מעות אצל חברו צררן והפשילן לאחוריו]. כך אנו סוברין, דמתניתין דקתני צררן והפשילן לאחוריו חייב, הא צררן בידו פטור, במפקידו חוץ לביתו, כגון שמצאו במדבר או כשהוא מהלך בשוק, שאי אפשר לקוברם אלא דרך בני אדם שצוררין מעותן ותופסין אותן בידיהן. הילכך אם צררן ותפסן בידו דרך השומרים הוא, ואם נגנבו ממנו פטור הוא. דאי לא מיתוקמא מתניתין הכי קשיא לן הא דאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע וקיימא לן הילכתא כשמואל. אלא שמע מינה דשמואל בשהפקידו בביתו ומתניתין בשהפקידו חוץ לביתו, דזו היא שמירתו עד שיגיע לביתו. תדע מדאמרינן עלה בגמרא בשלמא כולהו לא שימר כדרך השומרים אלא צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד ומפרקינן אע"פ שצרורין יהיו מונחין בידו. ואי בביתו קאי אמאי לא הוה ליה למיעבד, לינתן בתיבותא אי נמי לצנעינהו וליקברינהו. אלא שמע מינה במקום שאי אפשר [לעשות] הצנעה והנחה עומד אלא לצררן ולתפסן בלבד. ירושלמי [פ"ג ה"ז], אימתי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא בזמן ששומר כדת השומרים. נעל כראוי, נתנן באפונדתו, צררן בסדינו, והשליכן לפניו, נתנן בשידה תיבה ומגדל, נגנבו או שאבדו חייב שבועה ופטור מלשלם. ואם יש עדים שעשה כן אף מן השבועה פטור. נעל שלא כראוי, צררן במקטורו, הפשילן לאחוריו, נתנן בראש גגו, ונגנבו חייבין לשלם. נתנן במקום שהוא נותן את שלו, אם היה ראוי לשמירה פטור ואם לאו חייב.
ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה, אזל אותבינהו בצריפא דאורבני, פירוש צריפא דאורבני, כמין סוכה העשויה מגומא, כדתנן [סוכה י"ט ע"ב] העושה סוכתו כמין צריף. איגנוב אמר רב יוסף אע"ג דלענין גנבי נטירותא היא לענין נורא פשיעותא היא הו"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס וחייב. שמע מינה דאין לך שמירה אלא עד שלא יהא כלום פשיעה מכל צדדיה, אבל יש בצד אחד שמירה ומצד אחר פשיעה אינה שמירה. ומינה טעמא דצריפא דאורבני דהויא פשיעותא לענין נורא שאם תפול שם אש ישרף הצריף ויאבד הממון אבל לענין גנבי נטירותא היא, דאי הוי מקום שאין האש שולטת בו הויא שמירה ואם נגנב משם פטור. וקשיא על שמואל דאמר כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. ופירוקא דמתחזי לן, כגון שהפקידם אצלו בערב שבת בין השמשות, דלא אטרחוה רבנן למיקברינהו ואיגנוב בשבת, דאע"ג דלא אטרחוה רבנן למיקברינהו לא מיבעי ליה לאנוחינהו במקום דהויא פשיעה. אי נמי שהודיעו שאינו יכול לקברן אלא להצניעם בלבד.
<h2>דף מב:</h2>
בדליכא פסידא ליתמי דאשכחו למרי תורא ושקלי דמא מיניה, מיהו קא טעין מריה דתורא על בקרא איבעי לך לאודוען. ובספסירא דזבין מהכא ומזבין להכא, דלא שהה גביה דידע ליה למומיה. אבל בעל הבית דידע מקח טעות הוה, ואיהו הוא דקא פשע, הילכך לישתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול. שמע מינה אפטרופא דאפסיד לדעתיה משלם מאי דאפסיד. ושמע מינה דשומר שכר אית עליה לעיוני כל מה דגרים פסידא ואודועי למריה. ואי לא עיין אי נמי עיין ולא אודעיה חייב לשלומי. והוא דלא ידע ליה בעל הפקדון, אבל ידע ליה [לא] הוה ליה לאודועיה.
[בדלא שהא]. אי לא שהה חזינן, אם נהנה מאותו כשות, משלם לו דמי הכשות. ואי כשות רע הוא משלם לו דמי רע. אבל החמיץ השכר והפסידו אותו כשות פטור הוא.
<h2>דף מד.</h2>
[תניא הזהב קונה את הכסף וכו']. למדנו מהא ברייתא דזהב וכסף ונחושת דתנן, בזמן שהן טבועין ומצוירין, כי בזמן שהן אסימון דהיינו דבר שאין עליו צורה או כלים ונסכא כמטלטלין דמו. הנחושת קונה את הכסף כיצד נתן לו שלשים איסר בדינר כסף, פירוש שלשים איסר של נחושת. וכיון דהוי פירא לגבי כספא, לענין הלואה נמי אסור ללוות דינר בדינר וכו'. אע"ג דאיכא אתרואתא דרגילי אינשי למישקל ולמיטרא בדהבא אי נמי בפריטי דנחשא, לא הוו רובא (לעלמא) [דעלמא], ולא מפקא לן מסוגיא דאחידא בידין, דהא גבי פריטי דנחשא אמרינן, איצטריך סד"א הני פריטי באתרא דסגו אינהו חריפי טפי מכספא אימא טיבעא הוו קמ"ל. וכולהו רשואתא הכי סבירא להו. אלא שרב אהרן הכהן נזדנד בדבר, ואמר דמקומות שמנהגן לישא וליתן בזהב, כגון מצרים וסרנדיב וכיוצא בהן, הוה ליה דהבא טיבעא וכספא פירא ואין נקנה אלא במשיכה. ומר רב שרירא אהדרה עילויה ואמר דהא מילתא אמרה קדמנא וקמי רבנן בכלה, ואהדרנא עלוהי דלאו הכין הוא דינא, דאי אמרת הכי הוא דינא איכא אתרואתא דנהיגי למכור בחטים ואם כן הוו להו חטים דהתם טיבעא. ואי אמרת משום טיבעא דמלכותא, הא מילתא בעינא מיפרשא במתניתין ובגמרא דליכא טיבעא אלא מן כספא, ולא איכפת לן במאי דטביע במטבע מלכות ולא במאי דחריף וסגי ולא במנהגא דאתרואתא.
<h2>דף מה:</h2>
[איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין]. פירוש אין מטבע נעשה כלי של קנין שנותן אותו הקונה למקנה כדי לגמור לו ההקנאה, והם הכי נמי המחליף מטבע בכלי או בפירות אינו נקנה בתורת תמורה משעה שמשך עד שימשכו שניהם. מאי טעמא משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא. וכשם שאינו נעשה חליפין לקנות בו או לקנות את חליפיו, ה"ה נמי אינו בחליפין, פירוש אינו נקנה ע"י חליפין, דהיינו קנין, אלא במידי אחריני כגון אגב קרקע ובמשיכה וכיוצא בהן, כדאמרינן לקמן.
<h2>דף מז.</h2>
[מילתא דלא שכיחא ל"ג בה רבנן]. דבר שדרכו לישרף גזרו דבר שאין דרכו לישרף לא גזרו. ירושלמי [פ"ד ה"ב], ר' סימון בשם ריב"ל בר נש דיהיב לחבריה עשרה דינרין אמר ליה אית לי גבך מאה גרבין יין, מן הדין ביתא שרי, מן הדין כרמא אסיר. מה בין כרם לבית בית אינו מצוי ליפול, כרם מצוי לישרף. פירוש כך אמר לו, יש לי אצלך מאה כדין של יין מן זה האוצר, קנה מן היין. של כרם זה לא קנה, דהכרם מצוי לישרף. וכטעמיה דרבי יוחנן שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה. והבית אינו מצוי ליפול על היין. הילכך בזה קנה ובזה לא קנה. ונמצא חיזוק למאן דסבר מילתא דשכיחא גזרו בה רבנן, מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן.
<h2>דף מח:</h2>
[איתמר אביי אמר אודועי מודעינן ליה]. שמע מינה הכין איבעי ליה למימר לבעל דין, זיל הב ליה והוי בהימנותך, ואי לא קביל עלך מי שפרע. ולא לימא ליה לכתחלה דלא מיקנא קנית ולא מסתיימא מילתא דזביני בינייהו מדלא משכת. אלא לימא ליה דינא הוא דתיקו בהימנותך, ואי לא צבית בר קבולי לוטאתא את. אבל היכא דאיכא אונסא או פסידא אית ליה למימר ליה לא מיקנא קנית, דהא לא משכת, דהא גבי מעשה דההוא גברא דיהב זוזי אחמרא ובעו למינסביה בי פרזק רופילא. הכי אמר להו רב חסדא כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות. אלמא אית למיהדר. ומינה שמעינן כל היכא דאית ליה אונסא לאו בר קבולי מי שפרע הוא, דמשום אונסא הוא דלא קים ליה בהימנותיה. הא ליכא אונסא מיקם קאים. ומי שפרע נמי לוטתא באפיה היא ולאו לאצרוכיה למעני אמן. דההיא דעאני אמן בתרה שבועתא היא. אבל הכא לוטתא הוא לייט ליה, ולא מצרכינן ליה למימר אמן.
<h2>דף נ:</h2>
[אמר רבא הילכתא פחות משתות נקנה מקח וכו'] [רבינו האיי ז"ל מי שהוטל עליו ידו על העליונה, כלומר מי שנתאנה שתות ידו על העליונה. מתניתין ר' יהודה הנשיא היא ולית הלכתא כותיה, דהא קא פסיק רבא הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה]. (פוק) [פירוש] הדא צריך עיון. [והכי] פי' קנה הלוקח המתאנה המקח ואין המוכר המאנה יכול לחזור בו, והמתאנה ידו על התחתונה רצה לחזור חוזר רצה לקיים וליטול כדי האונאה נוטל, וכמתניתא, דכי אמר רבא לאו לענין שאין מתאנה יכול לחזור בו, אלא לענין מאנה שאין יכול לחזור בו וידו על התחתונה הוא. ובהדיא אמרינן דאילו שתות רצה קנה רצה חוזר בו יתר על שתות בטל מקח. ואיכא בין שתות ליתר על שתות, דבשתות מתאנה חוזר וביתר משתות שניהן חוזרין. ובין שתות ובין יתר משתות, עד מתי מותרין להחזיר, עד כדי שיראה לתגר או לקרובו.
<h2>דף נא:</h2>
[הנושא והנותן באמונה]. פירוש, תגר שמודיע את הלוקח בכמה קנה, ומרויחו מה שפוסקין ביניהן, וסומך על אמונתו, אין עליו אונאה, משום דעל דבריו סומך והרויחו. אבל יש לו עליו שבועה, כי בכך קנה ולא פחות. לא קשיא כאן בסתם כאן במפרש. פירוש, כגון שאמר לו על מנת שאין לך עלי אונאה, ולא הודיעו כמה היא האונאה שיש בה, דניחול גביה. וההוא פירוש בסתם, ובמפרש אם הודיעו כמה היא האונאה.
<h2>דף נז.</h2>
[ר' יונה אמר אהקדשות ר' ירמיה אמר אקרקעות. פירש] רבינו האיי גאון ז"ל דלר' אמי אכולהו קאי, פירוש קרקעות ועבדים ושטרות והקדשות, לר' יונה בין הקדשות בין קרקעות קאמר ר' יוחנן, לר' ירמיה בקרקעות בלבד א"ר יוחנן אבל הקדשות לא בטל מקח כדשמואל, ולענין עבדים לא אמר ר' יוחנן. ואנו אומרים כי לא הפליג ר' ירמיה מן כולן אלא הקדשות בלבד, דסבר לה כשמואל. אבל [שטרות] ועבדים כקרקעות דמו, דהדיוט הן, וטפילי העבדים והשטרות לקרקעות. ומשום הכי [נקיט] קרקעות.
<h2>דף נח.</h2>
ואם קנו מידו. שחייב באחריותן משלם, פירוש מהא שמעינן דאפילו שאינו חייב לשלם מן התורה וקבל עליו לשלם וקנו מידו חייב.
<h2>דף סג:</h2>
מאן דיהיב זוזא לקיראה, פירוש לעירני על חיטי וקא אזלי ארבעה גריוי בזוזא ואמר ליה וכו'.
<h2>דף סד.</h2>
[אבל אמר לו מה שעיזי חולבות כך וכך בכך וכך מכור לך מה שרחלי גוזזות מה שכוורתי רודה כך וכך אסור]. ודוקא דאין לו כאותו שיעור, דכיון דלאו ממילא קא רבו, דכי שקלת להאי חלב אתי אחרינא דבר שאינו מצוי הוא. אבל היכא דאית ליה כי ההוא שיעורא, דדבר מצוי קא זבין מיניה, שרי. ותאני בתוספתא [פ"ו ה"ג] היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי גיזיהן של אלו עשויות עליך במאה של זהב מותר. מליטרא כך וכך אסור. ואם יש לו מותר לגזוז וליתן לו. היו לפניו מאה כור, אמר לו הרי קמה זו עשויה עליך במאה של זהב מותר, מכור כך וכך אסור. ואם יש לו מותר לקצור וליתן לפניו. אומר אדם לחבירו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה, ובלבד שלא יאמר לו מארבע סאין בסלע ממאתים בסלע.
<h2>דף עב.</h2>
[שטרי חוב המוקדמין פסולין]. ופסולין דקתני, פסולין לגמרי, דלא גבו לא מזמן ראשון ולא מזמן שני, וגזירה זמן שני שמא יגבה מזמן ראשון. והני מילי לגבות מן המשועבדים, אבל מבני חורין גובה, דכי אמרינן פסולין דלא ליהוי כמלוה בשטר, אבל כמלוה על פה מיהוי הוו.
<h2>דף עב:</h2>
אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, הא יצא השער פוסקין, אע"פ שאין לזה יש לזה, אפילו ישנות הולכות מארבע. אין פוסקין על החדשות מארבע עד שיצא השער לחדש. יצא השער לאחרים אע"פ שאין לו מותר לקוץ. בד"א בזמן שמוצא ליקח מאותו השער, אבל אם היו של לקוטות הולכות מארבע והוא אינו מוצא ליקח אלא משלש ה"ז אינו פוסק עד שיצא השער ללוקט ולמוכר.
<h2>דף עד:</h2>
מלוה אדם את אריסיו וכו'. והני מילי במקום שבעל השדה נותן הזרע עד שלא ירד, דמצי סליק ליה, כי מלוהו כור חטים כדי שיטלהו בגורן כמי שמפחיתו מחלקו דמי. והכי קאמר ליה על מנת שאני נוטל י"א ואתה נוטל ט' דמי. ולא הוי סאה בסאה. אבל ירד בשדה והחזיק בה, זכה בה, ואינו יכול לסלקו, והזרע שנותן בעל הבית כמלוה סאה בסאה דמי ואסור. אבל במקום שהאריס נותן הזרע, בין ירד בין לא ירד, כיון שאין לו זרע לזרוע, יכול לסלקו ולומר לו מוצא אני אריס שיש לו זרע וזורע את השדה. הילכך מתחילת ירידת האריס לפחות מחלקו אותה סאה יורד, ולא הוי סאה בסאה.
<h2>דף עז:</h2>
יפה כח חזקה מכח כסף ושטר דבחזקה מכר לו עשר שדות בעשר מדינות משהחזיק באחת מהן קנה כולן, ובכסף ובשטר לא קנה עד שיתן דמי כולן. אבל לא נתן לו אלא דמי אחת ולא כתב לו שטר אונו אלא על אחת מהן, לא קנה אלא כנגד מעותיו. ומתניתין דקתני נקנין בכסף ובשטר, האמר רבא לא שנו אלא בנותן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. ובדעייל ונפיק אזוזי הוא וכדאמרן, אבל בדלא עייל ונפיק אזוזי קנה כולה ואפילו בשוה פרוטה הקרקע נקנית. ויש שסוברין דהא דרבא אכולה מתניתין הוא דאיתה בין כסף ושטר וחזקה. וכיון דאקשו עליה אי הכי מאי אהניא ליה חזקה, וקיימא לן דכסף לחודיה קני בלא חזקה, (ומתרינן) [ומתרצינן] דבאתרא דלא קנו בכסף לחודיה עד דכתבי שטרא מהניא לה חזקה דאי יהיב דמי כמה שדות ומחזיק בחדא לקנותן כולן קונה את כולן בההיא חזקה ואע"ג דלא כתיב ליה שטרא. ולא היא, דבהדיא תנינא בתוספתא [כתובות פ"ב ה"ג] לקח הימנו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן החזיק בכולן. ותניא נמי, יפה כח חזקה מכח שטר וכסף, דחזקה קנה עשר שדות והחזיק באחת מהן החזיק בכולן. אבל לא נתן לו אלא דמי אחת מהן ולא כתב לו אלא על אחת מהן לא קנה אלא כנגד מעותיו, והכי פירושו החזיק בכולן. מה שאין כן בכסף ושטר, דאילו התם אם לא נתן לו אלא דמי אחת ולא כתב לו שטר אלא על אחת לא קנה אלא כנגד מעותיו. ויש שגורסין, בד"א שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. וטעות היא בידן, דעיקר הא ברייתא בתוספת' כתובות [שם], ואיתה נמי בגמרא דארץ ישראל בקידושין בפרק ראשון [ה"ה], וסוגייה כדאמרינן.
<h2>דף פ:</h2>
[הלוה על המשכון וכו']. מכל מקום היכא דליכא עדים דנגנב או שאבד, נשבע ומשלם. ואם נשבה או נשבר או מת נשבע ומיפטר. וחוזר וגובה את חובו מן הלוה. ונשאל מר רב האיי גאון ז"ל, המלוה את חבירו על המשכון ואבד חייב לשלם, המלוה את חבירו על החצר ונפל מי מיחייב לוה לשלם למלוה אותה הלואה כשאר הלואות או לא. דאשכחן גבן פלוגתא בין גאונים בהדין ענינא. והשיב, כי מה ענין אבד המשכון אצל נפילת החצר. משכון של מטלטלין המלוה עליו שומר שכר הוא, שהרי שנינו הלוה על המשכון שומר שכר, וקיימא לן מהלכתא פסיקתא ששומר שכר משלם את הגניבה ואת האבידה. אבל מפולת החצר בידי שמים מה יעשה בה. לפיכך אם נפלה החצר בידי שמים מעותיו של מלוה עשוק מה תהא עליהן שיאבדו, הילכך המלוה במקומה עומדת, וחייב הלוה לשלם למלוה. אלא אם כן איתא במשכנתא דכתבי הכי, במישלם שניא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף, דהא ודאי לית על לוה תשלומין, אלא הכין הוא דיהיב ארעא אותן השנים במלוה ונפטר ממנה מיד. אבל בית משכון שהלוה אוכל פירותיו אם נפל, המלוה במקומה עומדת וחייב לוה לשלם ככל הלואות דעלמא.
<h2>דף פג.</h2>
[דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם, הא יש רואה יביא ראיה ויפטר]. ואנו אומרים דהא דאיסי אתא לאשמועינן דבמקום דאין רואה אומרים לו זיל אישתבע, ובמקום שיש רואה אין אומרים לו לכתחילה זיל אישתבע אלא זיל אייתי ראיה כי היכי דתיפטר משבועה, וכד טרח ולא משכח אומרין לו זיל אישתבע, דכלום במקום אי אפשר דלא חזו ליה. זמנין דאיכא רבים התם וכולהו מיעסקי בעיסקייהו ולא חזו ליה מיגרע גרע, דאינו יכול לישבע אלא משלם. אלא בודאי אהניא ליה הא דאיסי למימר ליה זיל טרח ואייתי ראיה. וכד ליכא ראיה אמרינן ליה זיל אישתבע. ובהדיא אמרינן אין רואה שבועת י"י, הא יש רואה יביא ראיה ויפטר מן השבועה.
<h2>דף צא:</h2>
אבל מפני השב אבדה לבעלים. פירוש מפני שלא יבטלו ממלאכת בעל הבית התירו להן לאכול כשהן מהלכין משורה לשורה. וכן פועלים הבוצרים בגת ונותנין בגת כשהן חוזרין והן בטלין אוכלין, שאם אי אתה עושה להן [כך] נמצאת מאבד ממונו של בעל הבית, מפני שבטלין ממלאכתן ואוכלין. ועושה בגפן זה אינו אוכל מגפן אחר, פירוש ואפילו שהן ממין אחד, דממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית [אמר רחמנא] וליכא.
<h2>דף צד.</h2>
[השואל את הפרה ושאל בעליה וכו']. שמע מינה כי קדמה שאלת בעלים או שכירותן לשאילת בהמה ושכירותה, אי נמי שאילת פרה ושאילת בעלים בהדי הדדי הוא דפטור. והיכי דמי כגון דקיימא פרה בחצירו דשואל, דלא מיחסרא משיכה. אי נמי דאמר ליה את גופך לא תיתשיל לי עד שעת משיכת פרתך. הא אם קדמה שאילת פרה ושכירותה לשאילת בעלים ושכירותן חייב. וכיון דהוו בעלים בשעת שאילה, ואע"ג דלא הוו בשעת שבירה ומיתה פטור, דאמר קרא וכי ישאל איש מעם רעהו, ולא רעהו עמו, שלם ישלם. הא רעהו עמו פטור. וכי היכי דשואל בבעלים פטור מן הגניבה ומן האבדה ומן השבורה ומן השבויה ומן המתה, הם הכי נמי שומר שכר והשוכר בבעלים פטורין מן הגנבה ומן האבדה. והיינו דאמרי גנבה בבעלים היא ואבדה בבעלים היא. אלמא פטור, הם הכי נמי שומר חנם בבעלים גבי פשיעה פטור, דאיתמר פשיעה בבעלים וכו'.
<h2>דף צו:</h2>
ובעל בנכסי אשתו לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון כדר' יוסי בר' חנינא דאמר באושא התקינו וכו'. והיכא דאגרה מידי מעלמא והדר נסבה, ומית או איתבד, לוקח ראשון הוי שמוציא ואין מוציאין ממנו. לאו לאוקומה בכילתא שאילתה, פירוש, על כן נקט כילתא, כי החתנים שבכילה אין עושין מלאכה. אבל אם שינה בה ממלאכתה ששאלה לשמה ומתה, אי נמי כחשה שלא מחמת מלאכה, חייב.
<h2>דף קא:</h2>
[המשכיר בית לחברו בימות הגשמים], וכל הני מילי בשוכר סתם, אבל במפרש ושוכר לזמן קצוב וידוע כל זמן שמשלים זמנו יוצא. ואפילו בסתם נמי אם יש מנהג במקום עושין כפי מנהגן. אי נמי אם הבתים מצויין בימות הגשמים כבימות החמה. ואפילו כרכים נמי היכא דשכיחי בתי למיגר, אע"פ שלא הודיעו מוציאו כל זמן שירצה, דכיון דטעמא דמילתא משום דלא שכיחי בתי למיגר והתם שכיחי למיגר אסתלק ליה טעמא.
<h2>דף קו:</h2>
זמן זריעה עד כמה אי קיבלה בחורפי, חצי תשרי ומרחשון וחצי כסליו. ואית דמקיל ואמר חצי מרחשון וכסליו וחצי טבת זרע. ואי קיבלה באפלי עד דאתיא רישא מדברא וקיימא כימה להדי רישיה, פירוש לחצי שבט. והילכתא כל חד וחד לפום דנהיג וכל אתרא לפום דחזי ליה.
[המקבל שדה מחבירו לזורעה שעורים לא יזרענה חטים]. שמע מינה לפום אתרואתא איכא למיעבד. כל היכא דאיכא פסידא ליכא לשנויי. והיכא דליכא פסידא משני ואזיל. והוא הדין למקשאות ולמדלעות ולפשתן, כל היכא דליכא פסידא משני והיכא דאיכא פסידא לא משני.
<h2>דף קח.</h2>
[האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפי חציפא הוי סלוקי לא מסלקינן ליה]. מר משה גאון ז"ל. היכי דמי, אילימא דלא ניחא ליה לאחא ולשותף למיזבן במאי דקא זבין, האי מאן דאחזיק אמאי מיקרי חציפא, כי היכי דאית למיעבד הטוב והישר בלוקח, הכי אית למיעבד הטוב והישר במוכר דלא תפסוד עליה ארעא. אלא מדקא בעי לה במאי דזבן אחר אפילו הכי סבירא ליה לרב יהודה דחציפא מיקרי סלוקי לא מסלקינן ליה. וחציפא מיקרי למאי נפקא מינה, דאי אדם חשוב הוא מאן דקרי ליה חציפא, בלאו הכי עבדינן ביה דינא, וכדעביד הכי אי אתי איניש וקרי ליה חציפא לא עבדינן ביה דינא. רב נחמן אמר חציפא מיקרי סלוקי נמי מסלקינן ליה. ורב יהודה אמר האי דמחזיק ביני אחי ושותפי לא מסלקינן ליה, כל שכן משום דינא דבר מיצרא לא מסלקינן ליה. ורב נחמן דאמר הכא גבי אחי ושותפי דמסלקינן ליה, הני מילי ביני אחי ושותפי, אבל לאו אחוה קא בעי ליה אלא בר מיצרא הוא דקא בעי ליה לא מסלקינן ליה להאי אחר דאתא וזבן משום דינא דבר מיצרא, שנאמר ועשית הישר והטוב והלכתא כנהרדעאי. עד כאן דברי גאון. רבינו שמואל ומקצת גאונים הכי גרסי לה ביני אחי וביני שותפי. ורבינו האיי ז"ל גריס ביני אחי שותפי, כלומר כשהן שותפין ולא כשהן חלוקין, וכדאמרינן [חולין כ"ה ע"ב] האחין השותפין שחייבין בקלבון. אבל אח דלאו שותף לית ביה משום דינא דבר מצרא, דהא לענין קדימה אמרינן שכן וקרוב מאי, טוב שכן קרוב מאח רחוק. אלא מאי אחין [שותפין], אחין דשותפי נינהו. והכי פירושה, אמר רב יהודה אחד מן השוק שבא והחזיק בשדה השותפין, ולקח חלק אחד מהן, ראוי לקרותו חצוף. וכי ההיא דאמר שמואל [סנהדרין ג' ע"א] שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראין ב"ד חצוף. למאי נפקא מינה דאי איניש דעלמא קרי ליה חציפא עבדינן ליה דינא והאי לא עבדינן ליה דינא. לדעת רב יהודה מעמידין לקיחתו בידו, ועונשו שקורין אותו חצוף. ורב נחמן חלק את הדבר, דאי איניש מעליא הוא קנסינן ליה, ולא מסתייה דקרינן ליה חצוף אלא מסלקינן ליה ומעמידין אותה ביד השותפין. והוא דתבעי שותפי, אבל בזמן שנוח להן אין כאן בית מיחוש. ובזמן שנוח להן נמי אי אתי בר מיצרא ומערער על ההוא לוקח לא מסלקינן ליה משום דינא דבר מיצרא, הואיל וחלק אותו שותף המכור אין מקומו מסויים על מצר שלו. ונהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מיצרא נמי מסלקינן ליה. מה טעם, שהרי החלק המכור מצוי הוא בכל השדה כולה, וכל מקום שאתה מסיים ובורר יש לו בו זכות וחלק. וכיון שכן, על המצר נמי יש לו זכות, יש לו לבן המצר בו דין. והלכה כדבריהם. זה פירשו חכמים הראשונים, קיבלוהו מפי רב משה גאון מחסיה ז"ל. כך נראה לנו, כי רב נחמן השמיענו דין לוקח דעלמא ודין לוקח שעל המצר, אם החזיק בינות השותפין לוקח דעלמא, מעלין אותו ממנו, שהרי הפסיד על השותפות. ומעמידין אותה ביד מי שהוא נוח לו ליקח מהן. אבל אם המחזיק בן המצר הוא אין מוציאין אותה מידו, הואיל וברשות ירד ואין כאן הפסד, שהרי מתחילתם שכנם הוא. נמצא תוכן הדברים, מאן דמחזיק ביני אחי שותפי, מסלקינן ליה. אבל אי אחזיק משום דינא דבר מצרא לא מסלקינן ליה. ונהרדעי אמרי אפילו היכא דברשות ירד ובדינא דבר מצרא הוא דאחזיק מסלקינן ליה, משום שנאמר ועשית הישר והטוב, ואין לך עשיית טוב וישר יתר מהעמדת שדה בחזקת שותפיה. נמצאת אומר, דשותף עדיף מכל מקום.
[זבן במאתן ושויא מאה סבור מינה מצי א"ל וכו']. וגבי דמי המכר, כד אתי לוקח למישקלינהו, ואיהו קא טעין דלא הוו כולי האי אלא פחיתי ממאי דאמר אפילו מוכר מודה לדבריו, ואפילו כתבי ומסהדי סהדי בפנינו מנה לו, איכא למיחש על בן המצר, דמי יימר דלאו בתר הכי הדר ואהדר ליה מיניה מאי דבעי. הילכך פסוק כולהו רשואתא דנשבע לוקח, ונותן לו כפי שבועתו. ואי קשיא לך דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין לבר מהנך דתנן במתניתין [שבועות מ"ד ע"ב] דאלו נשבעין ונוטלין, ואי לוקח נשבע ונוטל ליתני בהדייהו. לא קשיא, דהנך נשבעין ונוטלין כולן תובעין הן, ולוקח דהכא נתבע הוא ובן המצר תובע, דאי לא תבע איהו מאן תבע ליה. ועוד לא יהא אלא בעל משכון בעלמא, מי לא נשבע עד כדי דמיו ונוטל. הכא נמי לוקח הקרקע תחת ידו היא ובן המצר תובעו להוציאה מתחת ידו, הילכך נשבע עד כדי דמיה ונוטל. ובר מן דין ומן דין, כיון דבן המצר אי אפשר לו לישבע, דהא לא קים ליה בדמי כמה הוו, ולוקח הוא דאפשר ליה דקים ליה בגוייהו, אמרינן לבן המצר אי מהימנת ליה בדיבוריה שפיר. ואי לא, אנת לא יכילת לאשתבועי, דהא לא ידעת, איהו דידע לישתבע ולישקול. וכשליח בעלמא הוא דמישתבע אשליחותיה ומיפטר. והנך זוזי דשקיל, זוזי דעביד בהו שליחותא נינהו. הדר הוי ליה לוקח [מן] הנשבעין ולא משלמין, דהנך משתבעי ומיפטרי ואיהו משתבע ומיפטר. וכשם שנשבע על הדמים כך נשבע על הפירות שהיו בכלל מכירה ותלשן ומכרן, אם לא היו ידועין, ושבועה דרבנן בהיסת.
[זבין ליה גריוא דארעא במיצעא נכסיה חזינן אי עידית היא אי זיבורית היא זביניה זביני ואי לא איערומי קא מערים]. רבינו האיי ז"ל אמר מדלא אמר, ואי לא איערומי מיערם ומסלקינן לה מיניה ולאו בר מצרא הוא דליזכי בה, אלא הכי משמע דלא הוי זביניה זביני. שמעינן מינה דאין בן המצר זוכה בה אלא הדרי זביני למרייהו. ואי ניחא ליה לזבונה לבר מיצרא מזבין לה. ואי לא, תהוי גביה עד דמצטריך לזבוני גרויא דאמיצריה, ואתי עליה בדינא דבר מיצרא. ואנו אומרים, דהא דאמור רבנן זביניה זביני וכד מיערם לא הוו זביני, לאו בזמן דזבנה לההיא גריוא בכל מקום שהוא בארעתיה, אמאי צריכין לפשפושי בתריה, אמאי זבנה, בההוא אתרא משאר אתרואתא דאית ליה. אלא היכא צריכינן לדקדוקי כי זבנה לההוא גריוא והדר זבנה לגריוא דאמיצריה דהוי מיצרא לחבריה ואתא בר מיצרא לבסוף וקא בעי למזבנה. בעלמא הוו להו תרי בני מצרי ומאן דקדים זכה. אבל הכא כיון דהאי גריוא דזבן מתחלתו זבניה במיצעי ארעיה, איכא למיחש דאיערומי מיערם ולסלוקי בר מיצרא איכוון כי היכי דליהוי איהו בר מיצרא וליקדום וליזבון, ולא מצי אידך לסלוקיה. השתא ודאי חזינן, אי עדית הוא אותו מקום, איכא למימר משום חשיבותיה קפץ עליה לוקח. ואי זיבורית הוא איכא למימר דאוזולי אוזיל גביה עד דזבניה. אי נמי משום גריעותיה איכוון מוכר לזבוניה, והוי זביניה זביני וזכה ביה בגריוא דזבן לבתר הכי אמיצריה, ולא יכיל בר מיצרא חבריה לעכובי עליה. אבל אי בינונית היא, דשכיחא בכל דוכתא, וקא שביק לה וקא קני, הכא ודאי ערמה וקינוניא היא, ולא הוו זביניה זביני. וההוא דאמיצריה נמי דזבן לבתר הכי לא זכי ביה, דהא זביני דזכה איהו בהו למיהוי בר מיצרא בטילי, וכיון דאיסתלק הוא מן ההוא גריוא וממאי דזבן אמיצריה אתי בר מיצרא וזכי בתרוייהו, בהאי דאמיצריה, דבר מצרא הוא, ובההוא גריוא נמי, דהא הנהו זביני בטילו ואיגליא מילתא דמוכר לא נתכוין אלא למכור את הכל, (וכן) [לכן] זוכה בן המצר בכל.
<h2>דף קח:</h2>
לאשה וליתמי. רבינו שרירא ורבינו האיי ז"ל. איתתא פלגי בה רבואתא בתראי דבתר תלמודא. אית דאמרי אשתו של מוכר, דהישר והטוב דאשתו עדיף ליה מבר מיצרא. ואית דאמרי על אשה דעלמא. וליכא למימר בהא השוה הכתוב אשה לאיש. מי לא תנן [סנהדרין מ"ד ע"ב] האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה האיש נתלה ואין האשה נתלית, וכיוצא בהן. ודאי היכא דתליא מילתא במי שעשה מעשה, השוה הכתוב אשה לאיש, אבל היכא דמפקא הא מפקא. והרי היתומים מאי שנו מאחרים, אלא הישר והטוב קדימי בהו. הכי נמי אית למימר אשה צנועה, מיבעי לאיצטנועה ואית לה חן, והישר והטוב קדימי בה, וכיון דאשה סתם איתמר ולא אשתו, כל אשה במשמע. הכי קא עבדינן, ולא מסלקינן אשה משום דינא דבר מצרא. אלא מיהו היכא דחיישינן משמיתנא באפה, דלנפשה זבנת ולא קינוניא עבדת לאחר דזבן בשמה. והכין פסק רבינו סעדיה ורבינו שמואל הכהן ז"ל. ויתומים שאמרו בזמן שהן קטנים וקנה להן אפטרופוס שלהן. אבל גדולים כגדולים דעלמא דמו. וביתומים קטנים נמי מצינו דשרו לאוזופי ממון קרוב לשכר ורחוק להפסד, אלמא ישר וטוב דידהו טפי עדיף. ושותפי נמי איכא פלוגתא. רב משה סבר מאן שותף, אילימא שותפיה בהאי ארעא, פשיטא, מי גרע מבר מיצרא נוכרא. ועוד אפילו לרב נחמן דאמר משום דינא דבר מיצרא לא מסלקינן ליה, משום אחי ושותפי מסלקינן ליה, הכא צריכא למימר לית בה משום דינא דבר מיצרא. אלא היכא דשבקיה לבר מיצרא וזבין לשותפיה דמשא ומתן, שותפיה טפי אית ליה אורחא, ואית ביה הישר והטוב טפי מן בר מיצרא, דלא תיהוי בינייהו איבה. והכי סבר רבינו שרירא ז"ל. ורב שמואל הכהן פסק, דהאי שותפי שותפי בההיא ארעא ולא במידי אחרינא. והיא גופה דאמרינן אחזיק ביני שותפי. והכי נמי פסק רבינו האיי ז"ל. שכיני העיר ושכיני שדה וכו', אמר רב משה ז"ל, מאי שכיני העיר ושכיני השדה, דהיכא דאית למוכר שכינים בעיר ושכינים בשדה וקא בעי לזבוני בית דלאו על מיצריה דשכן עיר, אי נמי בעי לזבוני שדה דלא על מיצרא דשכן שדה, ואתו להו תרוייהו קא תבעין, שכיני העיר קודמין. מקדם הוא דקדמין משום דמקרבי לעשות הישר והטוב. אבל אם קדמו הנך וזבינו, לא מסלקינן להו. שכן ות"ח ת"ח קודם, מאי שכן, אילימא שכן בר מצרא ות"ח לאו בר מיצרא אטו ת"ח אינו בתורת הישר והטוב. אלא כגון דת"ח לית ליה שכונית בהדי מוכר לא בעיר ולא בשדה ואידך אית ליה שכונית או בעיר או בשדה, ותרוייהו לאו בני מיצרא נינהו, וקא תבעין תרוייהו, ת"ח קודם. מקדם הוא דקדים, אבל אי קדים שכן וזבן סלוקי לא מסלקינן ליה. וקרוב ות"ח ושכן וקרוב הם הכין הדין כי הדין אנפא. וכן פסק רבינו האיי ז"ל.
רבינו משה גאון ז"ל. זוזי טבי וזוזי תקילי, דאי בר מיצרא אייתי זוזי דלא בחירין ולא תקילין, ונוכראה אייתי זוזי דבחירין ותקילין לא אית למימר למוכר עכיב. וכן הני דבר מצרא ציירין ודנוכראה שרו, הני דשרו עדיפי, ולא אית למימר למוכר עכיב. לית ליה זוזי לבר מיצרא ואמר איזיל איטרח לא נטרינן ליה. ואי איניש דאמיד הוא, כי אמר אזיל מייתי נטרינן ליה בכולהו (על) מעכבין על מוכר כי היכין דלא ליפסוד הטוב והישר. וכן אמר רבינו סעדיה ורבינו שמואל הכהן ורבינו שרירא. ורבינו האיי ז"ל הכי אמור איכא דמפרשי לה להא, דהני ציירי והני שרו הכין אי זוזי דיהב לוקח למוכר שרו, דיכיל מוכר לאישתמושי בהו לאלתר בכל מאי דניחא ליה, ואתא בר מצרא ויהב ליה ללוקח זוזי דצירין, ואמר ליה ליהוו גבך בצרריהון עד למחר וליומא אוחרא עד דאתינא ושרינא להו דמיתקלין ומיבחרין, ושקלת להו כד שרו ומשתמשת בהו, לית על לוקח לעכובי ליה, ובטיל ליה דינא דבר מיצרא. ודמיא לההיא דאמרינן איזיל ואיטריח ואייתי זוזי לא נטרינן ליה איזיל איתי זוזי חזינן אי איניש דאמיד הוא דאזיל ומייתי נטרינן ליה, ואי לא לא נטרינן ליה, ואי להא מילתא עיקר המוכר לא מיחייב מן קינא לבר מיצרא מידעם, ואית ליה למוכר לזבוני לכל מאן דחזי ובלבד ישראל, דהא אמרינן בהדיא ועשית הישר והטוב, ללוקח אזהריה רחמנא ולא למוכר. והילכך מפרשי דהני זוזי דצירי ללוקח הוא דמיתי ליה בר מיצרא למפרקיה לארעיה. ובספר דין המצר אמר רבינו האיי ז"ל שאין דין המצר קיים אלא בשהדמים מצויין ושוין למה שנתן לוקח למוכר, אבל אם אינן מצויין ואמר איזיל ואיטרח לא נטרינן ליה, דמי יימר דמזדמנין ליה אמר איזיל ואייתי ואמיד הוא דאזיל ומייתי נטרינן ליה, ואי לא לא נטרינן ליה. וכן אם נתן לוקח זוזים, מותרין למוכר, ובן המצר נתן לו זוזים צרורים, שאי אפשר להתירן אלא לאחר זמן או שנתן כספים יפים, ונתן לו בן המיצר הרבה מהן רעים, אע"פ ששקולין הן ויש בהן כדי היפים בטל דין בן המיצר, והמכר בחזקת לוקח. וכן אמר בתשובותיו.
<h2>דף קיב.</h2>
הנותן כלי לאומן בכך וכך לעשותו זו היא קבלנות.
<h2>דף קיד:</h2>
[אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו]. כי תשה ברעך והדר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. דהויא ליה הלואה מעיקרא והדר משכון. אבל משכון דבשעת הלואה אינו חייב להחזירו לו. דהתם טעמא מאי, כיון דהלוהו מעיקרא שלא במשכון, על אמונתו הלוהו ולא על משכונו. לפיכך חייב להחזירו לו. אבל [משכון] דבשעת הלואתו, עיקר הלואה על המשכון היתה, ועליו סמך ולא על אמונתו סמך. הילכך אינו חייב להחזירו לו. נמצא משכון של תורה שלא בשעת הלואה. וכדאמרינן בכמה דוכתי [לעיל פ"ב ע"א, ושבועות מ"ד ע"א] א"ר יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה, אי לאו דקנה לו צדקה מנין, אימור דא"ר יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו, משכנו בשעת הלואתו מי אמר. א"ר יוחנן משכנו ומת שומטו מעל גבי בניו, פירוש, אם החזיר לו את המשכון ומת, יש לו רשות ליטלו מעל גבי בניו, שאינו נעשה מטלטלין אצל בניו.
<h2>דף קטו.</h2>
[כי תשה ברעך משאת מאומה]. משאת מאומה אמר רחמנא, ולא כל מאומה. כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא. פירוש, לשאר דברים שעושין בהן אוכל נפש, כגון נפה וכברה ותנור וכיוצא בהן.
<h2>דף קטז.</h2>
ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה וכו'. פירוש, הנתבע אומר משכון היא בידי, והתובע טוען שאולה היא בידך. ואמר אביי לנתבע, לדבריך שאתה אומר משכון היא בידך, החזירה, שעובר על לאו שבתורה אתה, ושוב ועמוד עמו בדין ככל תובעין שבעולם ולא כממשכנין. ושמע מינה דכלי אומנות ככלים שעושין בהן אוכל נפש דמו ואסור למשכנן.
<h2>דף קיז:</h2>
כולהו רשואתא פסוק הלכה כר' יהודה, דאמר ר' יוחנן בשלשה מקומות שנה לנו ר' יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו, וזה אחד מהן. נמצינו למידין כי בזמן שנפל בית ועלייה מאליהן שלא לדעת, אין כופין את התחתון לבנות, אלא אם רצה לבנות בונה. ואם אינו רוצה כלום. איסתלקא לה בדר' נתן. ולעולם יש לו לבעל עלייה שליש, בין התחתון ועליון רוצה, בונה משלו את שתיהן, ודר בתחתונה עד שיטול יציאותיו הראויות לו. וכיון שעלייה שלו בניה ויש לו מקום לדור בתוכו אינו נהנה בממון חבירו, שלא היה צריך לדור בו. ומאי יציאותיו הראויות, שאם הוסיף וכייר וצייר שלא לדעת בעל הבית, (או) שלא היה מתחלתו כן, אלא לפי מה שהיה ראוי לו. היה תחתון רוצה ועליון אינו רוצה, הא איתמר בירושלמי [פ"י ה"ג], אלא בעל הבית מבקש לבנות ובעל העלייה אינו רוצה, מהו שיאמר לו גופפיני נשמענה מהדא, היתה חורבתו סמוכה לחורבת חבירו עמד הלה ובנאה שלא ברשות הרי זה מחשב יציאותיו כשער שבנה ויתן לו כל יציאותיו. הדא אמרה שאינו אומר לו גופפנו מן הצד. וכשם שאינו אומר לו גופפיני מן הצד כך אינו אומר לו גופפיני מלמעלה. ואנו למדין אע"פ שאינו אומר לו גופפינו מלמעלה יש לו לבנות ולקרות את העלייה ולהיותה ברשותו עד שיתן הלה יציאותיו, שהרי אי אפשר לו לדור עד שיתקן את העלייה מפני השרב והמטר. אבל אם נפלו לדעת, ותחתון הזיק עד שנפל וכן העליון, כופין את המזיק לבנות ולתקן. והיינו דאמרינן בירושלמי [פ"י ה"ד] מאן דאמר כופין באותו שעומד שם, ומאן דאמר אין כופין באותו שאין עומד שם. היו גוהין ונוטין ועמדו וסתרום, (כפועל) [כנופל] שלא מדעת דמי.
[תניא ר' נתן אומר תחתון נוטל שני חלקים ועליון שליש]. והדא דר' נתן, לענין חלק עליון בקרקע בזמן שנפלו ושניהן אינן רוצים לבנות, אי נמי בזמן שמכרו שניהם לחלוק בדמים. אבל לענין בנין, תחתון בונה מלמטה ועליון בונה מלמעלה, והתחתון נותן את התקרה ואת המעזיבה. מכרו זה בלא זה, שניהם יכולים לעכב זה על זה, כדאיתא בהלכות בר מצרא. ורב שמואל הכהן פסק, בזמן שאין לא לזה ולא לזה לבנות, אין לו לבעל עלייה בקרקע כלום ועליון משתמש ותחתון משתמש. ואינו כן, דההיא דתנא אין לו לבעל עלייה בקרקע להשתמש בין ליהנות וליטול דמים וליתן. ואפילו זרעה תחתון נוטל העליון שליש כר' נתן.
